זה מעצבן שהילדים שלנו מקבלים את כל המאמצים שלנו ואת כל הפעמים שאנחנו הולכים לקראתם כמובן מאליו, וכשאנחנו מבקשים משהו, הם מתעלמים או ישר מגיבים בלא.
זה מעצבן לא רק אותנו
זו חוויה אנושית
אני זוכר שאחי, כשהיה בן ארבע וחצי בערך ואני הייתי בן 13.
אני הייתי זה שקם אליו בערבים ובלילות כשהיה בוכה, אני זה שטיפל בהרבה קשיים שלו
(מה שלשמחתי גם גרם לי בסופו של דבר לעסוק בהורות בגיל הרך, ממש גדלתי לתוך זה.)
אז באחד הערבים, הוא בוכה בחדר, בכי ממש נואש ומתוסכל, אני קם אליו ומחבק ומנחם,
ואז תוך כדי הבכי הוא שואל אותי בכאב,
"למה תמיד זוכרים לך רק את מה שאתה עושה רע ואף פעם לא את מה שאתה עושה טוב??"
ילד בן ארבע וחצי, אינני יודע אם זה היה קשור למשהו בגן שלו או למשהו בבית, אבל הלב שלי יצא אליו כי ידעתי על מה הוא מדבר.
אנחנו חיים כל אחד את הסיפור שלו, ובחוויה האנושית שלנו, אנחנו מתאמצים מאוד לתת בתוך מערכות יחסים, להתגמש, לוותר, להקשיב, להסכים, לעשות, להביא, לקנות, להקשיב, להכיל, לראות את האחר, להתייחס לצרכים ולבקשות שלו מאיתנו, לעמוד בלוחות זמנים, לעזור, להיות שם, לחבק,
ועדיין בסוף – אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר.
מרגישים לבד, שלא שומעים אותנו, שלא רואים אותנו, שאנחנו מובן מאליו, שלא מעריכים מספיק, שאין הלימה בין מידת המאמץ שלנו למידת ההערכה כלפינו.
כמעט כולנו עוברים דרך המחשבה – רק כשלא נהיה יבינו כמה היינו חשובים וכמה אנחנו חסרים.
גם ילדים עוברים דרך המחשבות האלה, כשהם רוצים לברוח לנו, או כשהם עושים נזקים קטנים לסביבה או לעצמם, כשהם מתנגדים או מתעלמים או מתווכחים במאבק גדול, הם רוצים שנראה אותם, ולא משנה כמה אנחנו רואים אותם, זה לא עומד עכשיו מול החוויה הנוכחית שלהם ברגע, כשאני לבד עכשיו בתוך עצמי ובחוץ יש מבוגר כועס שלא מבין אותי, זה מה שיש עכשיו.
מה עושים עם זה?
מתחילים בלהתבונן ולהבין אותם עכשיו לעומק, מה קורה שם, ועכשיו אנחנו באתגר האמיתי, מכיוון שגם אם אנחנו רואים ומבינים, כשאנחנו מנסים לדבר איתם את זה ממקום של הבנה, הם לא איתנו, עדיין נאבקים או מתעקשים, או מתעלמים.
כאן נכנסת תקשורת מקרבת, זה אחד הכלים החזקים שאני מכיר שמאפשרים לילדים להרגיש ממש שאנחנו איתם ואז לרדת מהעץ ולהתגמש, ולהיות איתנו גם במה שאנחנו צריכים. לפעמים הידע עצמו של תקשורת מקרבת לא מספיק בשביל לעשות את השינוי וצריך עוד כלים יישומיים של איך אפשר להשפיע על צורות תגובה והתנהגות אצל ילדים, ובמשך 25 שנים שאני בתחום אני יודע שאין דרך אחת שעובדת תמיד.
אבל אני תמיד צריך לזכור שהמאמץ שלי הוא לייצר הבנה רגשית עמוקה ולא רק להסכים על איזה שהוא הגיון. כשיש חוויה אמיתית של הבנה שעמה בד"כ מגיעה גם חוויה של קרבה רגשית אמיתית הרבה מהתסכולים פוחתים בתדירות ובעוצמה, גם אם לא נעלמים לגמרי.
כי הם תמיד חלק מהחוויה שלנו.
מוזמנים לכתוב לי שאלות או להעלות מחשבות בנושא.
אריה יוריש