איך לתת אמפתיה מעבר למילים?
איך לתת אמפתיה כשאין עם מי לדבר
אמפתיה שאינה במילים ועוזרת להתחבר ולעודד שיתוף פעולה
)הדברים כתובים בלשון זכר מטעמי נוחות אך כמובן שפונים לאמהות ואבות כאחד)
כולנו מכירים את המצב שבו אנחנו ממש רוצים שהילדים שלנו יעשו משהו, זה גם בשבילם וזה גם בשבילנו, ומהצד שלהם זה ממש לא מעניין, אין שום כוונה לעשות את זה, הם במשהו אחר לגמרי.
אני אתייחס לשני מצבים לדוגמא: כניסה למקלחת וסידור החדר, אתם גם יכולים להשתמש בזה לגדולים יותר לדוגמא בהכנת שיעורים או בסידור התיק.
קודם כל לפני שאנחנו נלביש את זה על הדוגמאות, בואו נלמד משהו בקצרה.
מה זו אמפתיה?
המטרה של אמפתיה, היא לתת לאחר תחושה שאנחנו ממש מבינים אותו וקשובים למה שעובר עליו. בכדי לתת אמפתיה, צריך להיכנס לנעליו של האחר, להתחבר לחוויה שלו, לשים לרגע בצד את מה שאנחנו רוצים ממנו, גם אם זה לטובתו, וגם אם החוויה שלו עכשיו היא כזאת שגורמת לו להיתקע בחוסר יכולת להתקדם מהמקום שלו.
בעולם הילדים, הכוונה בלתת אמפתיה, היא שהם ירגישו באמת, בתוך הגוף שלהם, שאנחנו מבינים אותם ושאנחנו ממש איתם ביחד. אין זה אומר שחייבים להסכים איתם, אבל חייבים להסכים לקבל אותם. להסכים איתם שזה מה שעובר עליהם עכשיו גם אם אני מהצד מבין דברים אחרת.
הדרך הנפוצה לתת אמפתיה היא בשאלות שמכוונות להבנה וחיבור רגשי, מתוך סקרנות והתעניינות כנה למה שעובר עליהם. בתקשורת מקרבת, הכוונה היא לשאלות פשוטות שעוזרות להם להבין את עצמם ולהרגיש שאנחנו באמת מתעניינים במה שעובר עליהם, וזה עובד כבר מגיל שנה וחצי ואף לפני.
למה חשוב להבין את זה:
אחת החוויות הכי מתסכלות זה להרגיש לבד במה שעובר עליי. לכן כשהמבוגר שמולי מבין אותי או לא מבין אותי זה הבדל של שמיים וארץ בין לרצות לשתף פעולה גם בדברים שלא הכי בא לי לבין לא לרצות לשתף פעולה.
לפני שאני משתמש במילים כדי להתחבר לילד או לילדה שלי, הם כבר 'קוראים אותי' מראש, אם אני איתם או לא, אם אני רק בא כי אני רוצה מהם משהו, אם אני עמוק בתוך העולם שלי או שאני באמת בא כדי להיות איתם איפה שהם.
הדבר הזה עובר ברמת האנרגיה הגופנית שאני נמצא בה.
תדמיינו את רמת האנרגיה שלכם מ1 עד 10.
אחד זה עייפות, חוסר כוח, חוסר סבלנות, מיאוס, אפילו שפיפות.
עשר זה התלהבות, שמחה, סקרנות, עניין, חגיגה.
כשאנחנו ברמות אנרגיה שונות מאוד ובפער גדול, קשה מאוד לתקשר, יש ממש מסננת שגורמת לנו לא לשמוע את מה שנאמר לנו ממישהו שהוא ברמת אנרגיה רחוקה מאוד מאיתנו.
אז מה עושים?
קודם כל לפני שבאים לילד עם בקשה מהסוג של להיכנס למקלחת או לסדר את החדר או כל דבר אחר, אנחנו רגע מתבוננים בעצמנו, באיזו רמת אנרגיה אנחנו.
אח"כ מסתכלים על הילדים שלנו ומגדירים לעצמנו באיזו רמת אנרגיה הם נמצאים.
ילד שעכשיו משחק בשקט, בונה בלגו או רואה טלוויזיה ואני נוחת עליו עם אנרגיה גבוהה של יאללה קדימה!! מסדרים/הולכים להתקלח..!! לא יכול להיות איתי במה שאני.
גם ההיפך, ילד שמשתולל עכשיו, ורץ וקופץ וצוהל, ואני אבוא אליו בכיוון של , בוא נרגיע עכשיו, צריך להוריד אנרגיה ולסדר/להתקלח וכד' גם הוא לא יכול להיות איתי במה שאני כי אני לא איתו מבחינתו.
זה אותו הדבר כשרמות האנרגיה השונות הן בתחושות שליליות, ילד שצועק, משתולל, זועם ובוכה בקול גדול, לעומת ילד שמיילל מייבב עצוב, מתגעגע, או מתוסכל ברמת אנרגיה נמוכה יותר.
כדי לתת אמפתיה, אני קודם כל צריך להבין באיזו רמת אנרגיה פחות או יותר הילד שלי נמצא ולהתקרב אליה ככל יכולתי בעוצמת הדיבור, בשימוש בשפת גוף, בשימוש בתכנים ונרטיבים שתואמים את רמת האנרגיה.
לדוגמא, אם הילד שלי מרוכז במשחק שקט או במסך, אתיישב לידו בשקט, אתבונן איתו, אשתתף מעט, אשאל שאלות על התוכן, או לא אשאל בכלל. ולאט לאט כשהוא ירגיש שאני איתו, אני אכוון אותנו למשימה המשותפת ואציע לעשות אותה בנרטיב תואם, כמו, בוא ניקח ספר למקלחת, להמציא סיפור מסגרת לסידור החדר, משהו שקט פחות או יותר.
אם הילד שלי ברמת אנרגיה גבוהה, אז אשתלב בזה קצת, אשים מוזיקה אקפוץ איתו קצת ונרקוד, נשחק תופסת דיגדוגים, ואז אשלב בזה, תחרות למקלחת, או תחרות משימות לסידור החדר וכדומה.
כשהילד במצב של תחושות קשות זה אותו הדבר, לנסות להיות איתו שם זה אומר לא לסתור את המקום שלו. אם הוא בסערת רגשות עוצמתית, לא להגיד לו תשב תירגע, תשתה מים, בוא תן לי חיבוק. אלא נשתתף במידת האפשר, נדבר בקול ונתחבר למקום שלו ונגיד אוף! זה מעצבן! אפילו נצעק איתו אאהההה! נגיד נכון! בקול גדול. נרביץ לכרית או נטיח אותה ברצפה. לאט לאט כשהוא יהיה איתנו, זה יכול לעבור לצחוק או להתגוששות חיובית ואז לדגדוגים וכד' – לא לפני שהוא מוכן לזה!
אם הילד במצב של בכי יותר יללני, מתלונן בבכיינות, אז נשב איתו יותר בשקט, נניח יד או ניצור קשר עין, נזמין לחיבוק, נדבר בקול יותר נמוך, ושפת הגוף שלנו תהיה בהתאם.
הרעיון הוא שרק כשהם מרגישים אותנו בעולם שלהם, הם נפתחים ויכולים לשמוע אותנו ואז גם לזרום לאן שנכוון אותם.
זה קשור לאמפתיה מכיוון שזה מוסר מסר שאני לא מנסה לשנות ולסתור את איפה שהם, אני מנסה להבין את זה ולהתחבר לזה, להיות איתם ביחד בחוויה.
מקווה שזה שופך אור, ואתם כתמיד, מוזמנים ומוזמנות לשלוח לי שאלות או לקבוע איתי שיחה.
וכמובן להירשם לקורסים שאני עושה "יסודות בתקשורת מקרבת והובלה התנהגותית"
למתעניינים: שילחו לי וואטסאפ או השאירו פרטים באתר ואחזור אליכם.
שיהיה המשך יום טוב.
ובהצלחה.
אריה יוריש
073-7841639