לעיתים אנחנו חייבים לעמוד על שלנו מול הילדים.
אצל כל הורה זה יבוא במקום אחר.
צחצוח שיניים, זמן מסך, מתוקים,
לא ניתן לילד שלנו לנסוע לא חגור ברכב.
ולאף ילד לא ניתן לרוץ לכביש רק כי הוא רוצה.
יש מקרים שבהם גם אי אפשר לעמוד מהצד ולראות את הילד שלנו עושה שוב ושוב את צרכיו לא במקומם ולא נחליט לעשות עם זה משהו.
עם זאת השאלה הגדולה היא כיצד להיות הורה מוביל בתהליך שבו הילד לא מוביל אותו בעצמו מבלי ליצור התנגדות? ומבלי להיגרר למאבקי כוח?
קודם כל אני רוצה להגיד לכם שזה אפשרי!
זה אמנם כרוך במכלול של דברים, והיום אני רוצה להדגיש בפניכם דבר אחד.
החוכמה היא להתעקש ולהישאר מחוברים בלב. לשמור על לב פתוח, לא כועס ולא שיפוטי, לשמור על רכות ואמפתיה.
בד"כ כשאנחנו מתמודדים על גבולות מול הילדים שלנו, יש בנו קול פנימי שאומר שזה לטובתם. יחד עם הקול הזה, כמעט תמיד, אם הם מתנגדים או מתעקשים, בוכים או כועסים, יש בנו שיח פנימי שמדריך אותנו לא 'להישבר' ולשם כך אנו פועלים על עצמנו לא במודע וגורמים לעצמנו 'להקשיח' את הלב. זאת כדי שלא נוותר להם וכדי שלא נרגיש כשלון בעמידתנו על הגבולות שלנו.
כדי לעשות את זה נכון, אני משתמש בעיקר בכלים של תקשורת מקרבת שמתמקדים בכאן ובעכשיו ברגשות החיים ובצרכים שלהם ושלנו שמעוררים את הרגשות האלו.
אמנם זה כלי שמשתרע על הרבה פרקטיקות, אך גם בלי לדעת הכל, המפתח הוא פשוט והוא לעשות את הפעולה ההפוכה.
לרכך ולפתוח את הלב לילדינו גם כשהם מתנגדים ומתעקשים. ללמוד לעמוד על מה שחשוב לנו מבלי להתנתק רגשית, מבלי לגרום לילדים שלנו להתרחק מאיתנו רגשית ולראות בנו רק את ההורה העקשן שעומד על שלו.
להצליח באמת ובאופן כנה ומורגש הדדית, להיפגש איתם בתוך הקושי שלהם.
לפתוח את הלב שלנו אליהם ולתת להם אמפתיה בתוך הקושי עצמו.
כשלא יודעים איך, תנסו להחזיק בשני דברים מרכזיים.
אני יודע שקשה לו ואני:
- לא כועס.
- לא מאוכזב ממנו שככה הוא עכשיו.
אין ילד שזה לא משפיע עליו ובסופו של דבר מביא אותו להתרכך בעצמו ולשתף עימנו פעולה. זה לא תמיד עובד מיד. אבל במצטבר, זה מפחית את התדירות ואת העוצמה של הקושי, מפעם לפעם.
מוזמנים לכתוב לי שאלות או מחשבות בנושא.
אריה יוריש